פיגוע בלב עיר מרכזית שכולל מספר מוקדי מתקפה, בני ערובה ופגיעות בנפש בקרב אזרחים רבים הינו סיוט של כל מדינה. כל שכן כשמדובר באזור תיירותי ושחלק מן הנפגעים הינם תיירים.
לצערנו, הודו אינה המדינה היחידה להתנסות בפיגועי טרור קשים. מתקפות הטרור על מטרות מערביות של אל-קאעידה גרמו למדינות המערב להבין טענה שמושמעת על-ידי ישראל זה שנים: לא ייתכן טרור מאורגן ללא גיבוי מדינתי. כלומר, הבעיה היא תמיכה מדינתית באירגוני טרור. שכן ללא תמיכה לוגיסטית, כספית ואידיאולוגית, קשה להוציא לפועל פעולות טרור מורכבות דוגמת הפיגוע במומבאי כפי שספק אם היה אפשרי להוציא לפועל את פיגועי ה-11 בספטמבר ללא תמיכה כזו.
במקרים מסויימים, תמיכה זו מתבטאת בהעלמת עין של המדינה המארחת מפעילות אירגון הטרור, ובמקרים אחרים התמיכה היא אקטיבית יותר. הסיבות שמדינות תומכות בטרור הן מגוונות: סיבות אידיאולוגיות (תמיכת אירן בחיזבאללה), שימוש באירגוני טרור ללחימה בלתי ישירה עם האוייב (תמיכת סוריה בחיזבאללה ואירגוני הטרור הפלשתינים), ולפעמים הסיבה הינה חוסר רצון להתעמת עם גורמים קיצוניים אך בעלי כוח במדינה (השבטים שנמצאים בגבול פקיסטן-אפגניסטאן). תהא הסיבה אשר תהא אין לתת למדינות תומכות הטרור להתחמק מאחריות.
תגובת האמריקנים לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר לא איחרה לבוא במתקפתם על אפגניסטן (והרחבתה לאיזורים בפקיסטן), כפי שתגובת ההודים לא איחרה לבוא. אנו מדווחים על תזוזת כוחות צבא הודיים לגבול עם פקיסטן, ועל דרישה מפקיסטן שתסגיר לידי הודו רשימה של 20 חשודים. התגובה ההודית הייתה נחרצת, לא מתפשרת ובטח שלא מתנצלת. את תוצאותיה לא איחרנו לראות: פקיסטן בישרה שראש המודיעין שלה יטוס להודו כדי לעזור לעמיתיו ההודים בחקירת הפיגוע הרצחני. ראשי הממשל הפקיסטני אינם שוללים על הסף את הסגרת אותם 20 חשודים ומציעים להודו כל עזרה אפשרית.
אפשר לבקר את הטיפול ההודי במשבר בני הערובה אך מתגובתה המדינית של הודו ישראל יכולה ללמוד רבות. אין ספק שריכוז כוחות הצבא ההודי לגבול הפקיסטני מעלה את המתיחות בין שתי המדינות, אך מצד שני הוא מאותת על רצינות כוונותיה של הודו והאיץ את ההחלטה הפקיסטנית לעזור בחקירת הפיגוע כדי למנוע מלחמה.
במלחמת לבנון האחרונה העבירה סוריה נשק לחיזבאללה כמעט בגלוי. תמיכת השלטון הסורי בחיזבאללה אף היא אינה נסתרת לעין. ניתן לשאול מה היה קורה אילו ישראל הייתה נוהגת כפי שהודו נוהגת ומרכזת כוחות צבא בצורה שתאיים על סוריה כדי שתפסיק לספק לחיזבאללה אמצעי לחימה. במקום זאת, ישראל העבירה מסר מרגיע לסוריה שלא תדאג שכן לישראל אין כל כוונה לתקוף אותה. מיותר לציין שהעברות הנשק נמשכו ונמשכות.
ההקבלה של יחסי ישראל-סוריה ליחסי הודו-פקיסטן לא מסתיימת כאן. ניזכר בשורשי העימות בין שתי המדינות.
הודו ופקיסטן נמצאות בעימות מרגע הקמתן בשנת 1947. מתיחות זו באה לידי ביטוי במספר עימותים צבאיים בחבל קשמיר ובבנגלדש. ליריבות בין שתי המדינות שורשים אתניים ודתיים - הודו הינדית ברובה ופקיסטן מוסלמית ברובה. חבל קשמיר, ששתי המדינות גובלות בו, מאוכלס ברובו באוכלוסיה מוסלמית אך רובו נמצא בשליטה הודית. פקיסטן טוענת שחבל קשמיר שייך לה בגלל הזיקה האתנית-דתית שיש לתושבי החבל עימה. לאורך השנים לחמו הודו ופקיסטן מספר מלחמות על השליטה בקשמיר, אך הגבול שנקבע במלחמה הראשונה ביניהן ב-1947 לא השתנה ברבה. הודו האשימה את את פקיסטן במשך שנים בתמיכה בקבוצות מורדים בחבל קשמיר המתנגדים לשליטה הודית בחבל. קבוצות מורדים אלה תקפו לעיתים מתקני צבא הודים ולעיתים הוציאו לפועל מתקפות טרור רצחניות.
נשמע מוכר? שתי מדינות שנמצאות בסכסוך טריטוריאלי עם שורשים דתיים-אתניים ולאומיים. אך אולי מה שעובד על מנהיגיה ה"מתונים" של פקיסטן לא עובד על מנהיגי סוריה ה"קיצונים".
כאן ניזכר במשבר הסורי-טורקי של שנת 1998. מנהיג המחתרת הכורדית ה-PKK, עבדאללה אוצ'לאן התארח אצל ידידיו הסורים. אותה מחתרת שהוציאה לפועל עשרות פיגועי טרור בטורקיה בשנים האחרונות. טורקיה ריכזה כוחות צבא בגבולה עם סוריה ואיימה לפלוש למדינה אם לא יוסגר אוצ'לאן לידיה. האיום הטורקי עשה את שלו, וכיום מרצה אוצ'לאן מאסר עולם בכלא הטורקי (לאחר שעונש המוות שקיבל הומתק בעקבות לחץ של האיחוד האירופי). באופן מפתיע לאחר האיום הטורקי במלחמה, השתפרו יחסי שתי המדינות בצורה משמעותית עד ביקורו ההיסטורי של אסד הבן בטורקיה בשנת 2001 (הביקור הראשון של נשיא סורי בטורקיה). גם כאן ישנו הסיכסוך הטריטוריאלי על חבל אלכנדרטה שנמצא בשליטה טורקית אך סוריה טוענת שהוא שייך לה.
בשתי פרשיות אלה ניתן לראות כיצד בעזרת לחץ מדיני מגובה באיום צבאי ניתן להשיג מטרות מדיניות, גם אם מדובר ביריבות רבת שנים. ישראל גם ידעה לפעול כך - בימי המרד הפלשתיני נגד המלך חוסיין ב-1970 ריכזה ישראל כוחות צבא בגבולה עם סוריה כדי למנוע פלישה סורית לירדן. צעד זה שנעשה בזמנו בעידודה של ארה"ב, גרם להתקרבות בינה לבין ישראל וכן בין ישראל לירדן. העקרון שקבע קלאוזוביץ', אבי תורת המלחמה המודרנית, במאה ה-19 ש"המלחמה הינה המשך המדיניות באמצעים אחרים" נכון היום מאי פעם.
לצערנו, הודו אינה המדינה היחידה להתנסות בפיגועי טרור קשים. מתקפות הטרור על מטרות מערביות של אל-קאעידה גרמו למדינות המערב להבין טענה שמושמעת על-ידי ישראל זה שנים: לא ייתכן טרור מאורגן ללא גיבוי מדינתי. כלומר, הבעיה היא תמיכה מדינתית באירגוני טרור. שכן ללא תמיכה לוגיסטית, כספית ואידיאולוגית, קשה להוציא לפועל פעולות טרור מורכבות דוגמת הפיגוע במומבאי כפי שספק אם היה אפשרי להוציא לפועל את פיגועי ה-11 בספטמבר ללא תמיכה כזו.
במקרים מסויימים, תמיכה זו מתבטאת בהעלמת עין של המדינה המארחת מפעילות אירגון הטרור, ובמקרים אחרים התמיכה היא אקטיבית יותר. הסיבות שמדינות תומכות בטרור הן מגוונות: סיבות אידיאולוגיות (תמיכת אירן בחיזבאללה), שימוש באירגוני טרור ללחימה בלתי ישירה עם האוייב (תמיכת סוריה בחיזבאללה ואירגוני הטרור הפלשתינים), ולפעמים הסיבה הינה חוסר רצון להתעמת עם גורמים קיצוניים אך בעלי כוח במדינה (השבטים שנמצאים בגבול פקיסטן-אפגניסטאן). תהא הסיבה אשר תהא אין לתת למדינות תומכות הטרור להתחמק מאחריות.
תגובת האמריקנים לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר לא איחרה לבוא במתקפתם על אפגניסטן (והרחבתה לאיזורים בפקיסטן), כפי שתגובת ההודים לא איחרה לבוא. אנו מדווחים על תזוזת כוחות צבא הודיים לגבול עם פקיסטן, ועל דרישה מפקיסטן שתסגיר לידי הודו רשימה של 20 חשודים. התגובה ההודית הייתה נחרצת, לא מתפשרת ובטח שלא מתנצלת. את תוצאותיה לא איחרנו לראות: פקיסטן בישרה שראש המודיעין שלה יטוס להודו כדי לעזור לעמיתיו ההודים בחקירת הפיגוע הרצחני. ראשי הממשל הפקיסטני אינם שוללים על הסף את הסגרת אותם 20 חשודים ומציעים להודו כל עזרה אפשרית.
אפשר לבקר את הטיפול ההודי במשבר בני הערובה אך מתגובתה המדינית של הודו ישראל יכולה ללמוד רבות. אין ספק שריכוז כוחות הצבא ההודי לגבול הפקיסטני מעלה את המתיחות בין שתי המדינות, אך מצד שני הוא מאותת על רצינות כוונותיה של הודו והאיץ את ההחלטה הפקיסטנית לעזור בחקירת הפיגוע כדי למנוע מלחמה.
במלחמת לבנון האחרונה העבירה סוריה נשק לחיזבאללה כמעט בגלוי. תמיכת השלטון הסורי בחיזבאללה אף היא אינה נסתרת לעין. ניתן לשאול מה היה קורה אילו ישראל הייתה נוהגת כפי שהודו נוהגת ומרכזת כוחות צבא בצורה שתאיים על סוריה כדי שתפסיק לספק לחיזבאללה אמצעי לחימה. במקום זאת, ישראל העבירה מסר מרגיע לסוריה שלא תדאג שכן לישראל אין כל כוונה לתקוף אותה. מיותר לציין שהעברות הנשק נמשכו ונמשכות.
ההקבלה של יחסי ישראל-סוריה ליחסי הודו-פקיסטן לא מסתיימת כאן. ניזכר בשורשי העימות בין שתי המדינות.
הודו ופקיסטן נמצאות בעימות מרגע הקמתן בשנת 1947. מתיחות זו באה לידי ביטוי במספר עימותים צבאיים בחבל קשמיר ובבנגלדש. ליריבות בין שתי המדינות שורשים אתניים ודתיים - הודו הינדית ברובה ופקיסטן מוסלמית ברובה. חבל קשמיר, ששתי המדינות גובלות בו, מאוכלס ברובו באוכלוסיה מוסלמית אך רובו נמצא בשליטה הודית. פקיסטן טוענת שחבל קשמיר שייך לה בגלל הזיקה האתנית-דתית שיש לתושבי החבל עימה. לאורך השנים לחמו הודו ופקיסטן מספר מלחמות על השליטה בקשמיר, אך הגבול שנקבע במלחמה הראשונה ביניהן ב-1947 לא השתנה ברבה. הודו האשימה את את פקיסטן במשך שנים בתמיכה בקבוצות מורדים בחבל קשמיר המתנגדים לשליטה הודית בחבל. קבוצות מורדים אלה תקפו לעיתים מתקני צבא הודים ולעיתים הוציאו לפועל מתקפות טרור רצחניות.
נשמע מוכר? שתי מדינות שנמצאות בסכסוך טריטוריאלי עם שורשים דתיים-אתניים ולאומיים. אך אולי מה שעובד על מנהיגיה ה"מתונים" של פקיסטן לא עובד על מנהיגי סוריה ה"קיצונים".
כאן ניזכר במשבר הסורי-טורקי של שנת 1998. מנהיג המחתרת הכורדית ה-PKK, עבדאללה אוצ'לאן התארח אצל ידידיו הסורים. אותה מחתרת שהוציאה לפועל עשרות פיגועי טרור בטורקיה בשנים האחרונות. טורקיה ריכזה כוחות צבא בגבולה עם סוריה ואיימה לפלוש למדינה אם לא יוסגר אוצ'לאן לידיה. האיום הטורקי עשה את שלו, וכיום מרצה אוצ'לאן מאסר עולם בכלא הטורקי (לאחר שעונש המוות שקיבל הומתק בעקבות לחץ של האיחוד האירופי). באופן מפתיע לאחר האיום הטורקי במלחמה, השתפרו יחסי שתי המדינות בצורה משמעותית עד ביקורו ההיסטורי של אסד הבן בטורקיה בשנת 2001 (הביקור הראשון של נשיא סורי בטורקיה). גם כאן ישנו הסיכסוך הטריטוריאלי על חבל אלכנדרטה שנמצא בשליטה טורקית אך סוריה טוענת שהוא שייך לה.
בשתי פרשיות אלה ניתן לראות כיצד בעזרת לחץ מדיני מגובה באיום צבאי ניתן להשיג מטרות מדיניות, גם אם מדובר ביריבות רבת שנים. ישראל גם ידעה לפעול כך - בימי המרד הפלשתיני נגד המלך חוסיין ב-1970 ריכזה ישראל כוחות צבא בגבולה עם סוריה כדי למנוע פלישה סורית לירדן. צעד זה שנעשה בזמנו בעידודה של ארה"ב, גרם להתקרבות בינה לבין ישראל וכן בין ישראל לירדן. העקרון שקבע קלאוזוביץ', אבי תורת המלחמה המודרנית, במאה ה-19 ש"המלחמה הינה המשך המדיניות באמצעים אחרים" נכון היום מאי פעם.
הכותב הוא מהנדס בהשכלתו, עובד בחברת הייטק וחבר בפורום למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית.
